ג'ון בולבי – הקשרות – נוכחות מכוונת

ג'ון בולבי, פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי, אבי תיאורית ההקשרות בפסיכולוגיה ההתפתחותית.

נולד ב 1907 בלונדון למשפחה מהמעמד הגבוה. אביו היה כירורג מפורסם ואמו אחראית על משק הבית וגידול ששת ילדיהם, ג'ון היה הרביעי מבניהם. הילדים בילו את משך היום עם אומנות, משרתים ומבשלות. הוריהם הגיעו הביתה בערב שהילדים כבר מוכנים לשינה. פעם בשנה, היו יוצאים לחופשה של חודשיים ובה הקשר והמגע בין הילדים להורים היה מרובה מהרגיל. כשג'ון היה בן 4, עזבה המטפלת העיקרית שלו, שסיפקה לו דמות אם במהלך היומיום. לג'ון כאב מאוד על הפרידה, ומה שעוד הקשה הייתה כניסת מטפלת נוקשה שלא אהב. כאשר היה בן 7 פרצה מלחמת העולם הראשונה ואביו נעדר הרבה. בהיותו בן 10 בעקבות הפצצות על לונדון נשלח לפנימייה.

בבגרותו, למד בקיימבריג' פסיכולוגיה ורפואה, השלים את לימודי הרפואה בלונדון, התמחה בפסיכיאטריה ופנה להכשרה פסיכואנליטית. לאחר סיום ההכשרה בטיפול במבוגרים פנה להכשרה נוספת כאנליטיקאי של ילדים והגיעה להכשרה אצל מלאני קליין- פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית ממפתחי הגישה הקלייניאנית. בניהם נוצרו חילוקי דעות שהתעוררו בעקבות  טיפול בילד בן 3. בולבי ראה קשר גדול בין מצב הילד למצב האם וקליין התעקשה להמשיך לנתח את המשחק והפנטזיות של הילד, עד שהטיפול הופסק בעקבות אשפוז האם. כאשר חזרו חילוקי הדעות בטיפול דומה בילדה בת 4 הופסקו היחסים בין בולבי לקליין ואז החליט בולבי כי מטרתו היא להוכיח את טעותה של קליין.(Hunter,1991, עמ'163. בולבי, בסיס בטוח ).

בולבי התחתן והביא 4 ילדים. במלחמת העולם השניה הוא גויס כפסיכיאטר צבאי ונעדר מהבית כשם שאביו נעדר בילדותו. ב1943 שירת בלונדון והיה מעורב בחיי החברה הפסיכואנליטית הבריטית וב 1944 נבחר לתפקיד בכיר בחברה, כמזכיר החברה לענייני הכשרה- למרות התנגדותן של קליין וריבייר. בצעירותו תרם רבות לחברה, ובבגרותו נעשה פחות פעיל, אך היה חבר בה עד מותו. בולבי המשיך לעבוד כמטפל בהיקף מצומצם עד גיל מאוחר, אך בעיקר השקיע בכתיבה ובמחקר. בשנת 1946 הצטרף לסגל של מרפאת טוויסטוק בלונדון והפך לסגן מנהל מרפאה ומנהל המחלקה לילדים והורים. שנות עבודתו במרפאה  הניחו את הבסיס לתאוריית ההקשרות.

בספרו 'בסיס בטוח' בפרק הראשון, כותב בולבי על גידול ילדים. כבר בפרק הראשון ניתן לראות את עמדתו בחשיבות הגדולה של נוכחות ההורה וגם את הבנתו במורכבות המשימה. "טיפול בתינוק או בפעוט הוא משימה של 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, והוא כרוך לעיתים קרובות בדאגה. גם כאשר פוחת העומס במקצת, עם התבגרותם של הילדים, עדיין דרושים זמן ותשומת לב מרובים כדי להבטיח את שגשוגם." (בולבי, בסיס בטוח, עמ' 31). מחקריהם של גרינקר (Grinker,1962) ושל עופר (offer,1969) מאשרים שמתבגרים ובוגרים צעירים הבטוחים בעצמם, מאושרים ובריאים, גדלו בבתים יציבים בהם שני ההורים מקדישים זמן ותשומת לב רבה לילדים. גידול ילדים הוא רכיב בסיסי בטבע האדם והוא מרכיב רלוונטי להשקפה של בולבי. תפקידם של ההורים הוא בין היתר להיות החצי המשלים של התנהגות ההיקשרות שארחיב עליה בהמשך. ברור כי הטיפול הטוטאלי בתינוקות רכים באופן טבעי תורם להישרדותם של התינוקות וכך גם להמשכיות הגנטית של ההורים.(בולבי 1988)

כבר בשנת 1988 זיהה בולבי התפתחות חברתית בעייתית שנכונה גם לחברה בה אנו חיים היום. "כוח האדם-של גברים ושל נשים-המוקדש לייצור תוצרים חומריים נחשב ליתרון בכל המדדים הכלכליים שלנו; ואילו כוחם של גברים ונשים המוקדש ליצירתם של ילדים בריאים, מאושרים ועצמאיים בביתם שלהם כלל אינו נחשב."(בולבי, בסיס בטוח, עמ'32) ברצוני לציין כי אין זו שיפוטיות בעייני, אלא מציאות חברתית קשה לשליטה, המתבקשת כדי לשרוד.

בולבי מסביר את הקשר בין התינוק לאמו ונעזר לשם כך בגישה האתולוגית המדברת על התנהגות בע"ח בהקשר של אבולוציה וגנטיקה. הקשר בין תינוק לאמו באופן מסורתי מכונה 'תלות', חלק מדפוסי ההתנהגות הראשונים מתוכנתים מראש ומתפתחים בחודשי החיים הראשונים ומובילים לכך שהתינוק נשאר קרוב לדמות האם שלו (בולבי 1969). לאחר שנת חיים אחת המערכת הזאת מתעוררת בעת פחד, כאב, עייפות, חוסר זמינות או נגישות של האם. זוהי מערכת ההיקשרות. איתותים אלה נפסקים בהתאם לעוצמתם, אך מחייבים את תגובת האם. קול או מראה האם ירגיע בכי קל, אך רק מגע, היצמדות וחיבוק ממושך ירגיעו פעוט במצוקה וחרדה. ההנחה היא שהתפקיד הביולוגי של התנהגות זו משויכת להגנה, במיוחד מפני טורפים. מבהיר בולבי שאינסטינקטים אומנם אינם המרכיב היחיד בהורות, אולם אין ההורות תוצר של למידה בלבד. "להתנהגות ההורית-כפי שאני רואה אותה-יש שורשים ביולוגיים חזקים, האחראים לרגשות רבי-העצמה המזוהים עמה. אולם הצורה המדויקת שהיא לובשת אצל כל אחד מאתנו תלויה בהתנסויותינו-במיוחד בתקופת הילדות, בגיל ההתבגרות, לפני הנישואים ובמהלכם והתנסויות עם כל ילד וילד."(בולבי,בסיס בטוח,עמ' 34) כבר כאן ניתן לראות בעמדתו מעגל בו חוויות הוריות מהילדות משפיעות על הורות. אני רואה קשר בין תובנה זאת לבין סיפור חייו- הוא היה בן לאב מצליח שלא נכח ונעדר הרבה מן הבית. גם בולבי היה בעל קריירה ענפה וגויס למלחמת העולם השנייה, סביר להניח שבעקבות כל עיסוקיו לא היה נוכח באופן משמעותי בחיי ילדיו.-אך זאת השערה שלי.

בשנות השבעים חלה התקדמות גדולה בהבנת השלבים המוקדמים באינטראקציה בין האם לילד בזכות מחקרם של קלאוס וקנל, שחקרו אמהות שילדו ואת היחס שלהם לתינוקם ברגע שהתאפשר להם חופש מוחלט (Klaus, trause & kennel, 1975). כבר ברגעים הראשונים לאחר הלידה הם מתארים את האם מרימה את תינוקה, נוגעת, ממששת, מניחה אותו על שדיה והתינוק מגיב בליקוק הפטמה. מרגע הלידה כל תשומת הלב מופנית לתינוק.

 האם נוטה לבלות את הימים הבאים בהתבוננות בתינוק וחיבוקו. בגיל שבועיים שלושה כשהם מביטים אחד בשנייה כבר יש אינטראקציה חברתית חיה מלווה ברגעים של התנתקות. בשלב זה על האם להיות רגישה למקצב האוטונומי של התינוק ועליה לווסת את התנהגותה שתשתלב בזו שלו. (בולבי 1988)

עפ' בולבי, ההורים מספקים לילד 'בסיס בטוח' לעולם. הילד יוכל לשהות בו ולצאת אל העולם בידיעה שהבסיס הזה קיים כדי לחזור אליו. שיהיה נגיש, נעים ומקבל, מרגיע ומכיל, מעודד ואף עוזר באופן פעיל כשישנו צורך בכך. בולבי טוען שהיכולת של הורה לספק בסיס בטוח זה מותנית בהבנה אינטואיטיבית שלו את התנהגות ההקשרות של ילדו, עליו לכבד אותה ולהתייחס אליה כחלק מהותי ורב ערך של טבע האדם.

בעקבות מחקר של הול ופולבי (Hall, Pawlby & Wolkind, 1979) מדגיש בולבי כי המחקר מספק הוכחה מוצקה לכך שנשים שילדותן הופרעה נוטות ליצור פחות אינטראקציות עם התינוקות שלהן מאשר אימהות שילדותן הייתה מאושרת יותר- וזאת בתקופה בחיי תינוקן שהיקף האינטראקציה המתפתחת, נקבע כמעט לגמרי על ידי האם (בולבי 1988). בולבי מספר שכאנליטיקאי נתקל יום יום בהשפעות בעיותיהם הרגשיות של ההורים על ילדיהם. הוא הגיע למסקנה שחשוב לחקור את הדרך בה מטופל הילד על ידי הוריו בפועל כמו שחשוב לחקור את הייצוגים הפנימיים שלהם בנפשו וזו האינטראקציה בין המישור הפנימי והחיצוני.

ההבנה שקיים 'בסיס בטוח' שילד או מתבגר יוצא ממנו לחקור ויכול לשוב אליו, חיוני להבנה כיצד אדם יציב רגשית מתפתח ומתפקד כל חייו (בולבי 1988).

ממצאי המחקר של אינסוורת' (1977) מאפשרים לחלק את התנהגות התינוקות שנצפו לשלוש קבוצות עקריות (סוגי היקשרות-בהמשך) עפ' שתי קריטריונים:

א. עד כמה הם עוסקים בחקירה כאשר הם מצויים עם אמם וכאשר הם בלעדיה

ב. איך הם מתייחסים לאם-כשהיא נוכחת, כשהיא עוזבת ובמיוחד כאשר היא חוזרת

כבר בגיל 12 חודשים ניתן לראות אצל תינוק אשר אימו זמינה לו, רגישה, מקבלת את התנהגותו ומשתפת איתו פעולה, יכולת מסוימת לסמוך על עצמו בשילוב אמון באמו והנאה מחברתה.

אמהות אשר אינן רגישות לאותות ילדיהן, מתעלמות מאיתותיהם, פועלות באופן שרירותי וטכני או דוחות את ילדיהן מסיבות שונות, סביר שילדיהם לא יהיו מאושרים וחרדתיים.

"כשאני מדגיש את התפקיד המכריע שיש לאם בקביעת דפוס האינטראקציה עם התינוק, שהעדויות מצביעות עליו, אינני מטיל אשמה."(בולבי, 'בסיס בטוח' עמ'68). בולבי מבין שטיפול בילד עלול להיות קשה ותובעני, גם אם הייתה לאם ילדות מאושרת, והיא זוכה לתמיכה של בעלה ומשפחתה, אם אין לה את הסיוע הזה הוא לבטח קשה ותובעני אף יותר. למרות ההבנה האמפתית הזאת, תינוק שייחשף לאימהות לא רגישה, שיספוג פרדות או איומי פרידה, התוצאות יהיו קשות. "התנסויות כאלה מגבירות מאוד את חששו של הילד לאבד את אימו, מגבירות את דרישותיו שתהיה נוכחת ואת כעסו בהיעדרה ואף עלולות לעורר בו ייאוש, שמא לעולם לא יהיה לו קשר בטוח ואוהב עם מישהו." (בולבי בסיס בטוח עמ' 68)

בעבודה עם מטופלים כאלו נתקל בולבי בחשש גדול מצדם להיכנס לקשר של אמון, כי הם ציפו ממנו לתגובות כמו שקיבלו מהוריהם. הם הפגינו פחד מדחייה וכעס אם עלה בהם חשד לרגע שהוא נוטש אותם.

עלינו להיות ראויים לאמון ולכבד את הכמיהה לחיבה ואינטימיות שאבדו למטופל, אך להיזהר מלהציע יותר משאנו או המטופל מסוגלים לתת ולשאת. (בולבי 1988)

תיאורית ההקשרות נוסחה כדי להסביר דפוסי התנהגות אופיינים לבני אדם בכל הגילאים אשר הומשגו קודם לכן ב'תלות' וב'תלות יתר'.

"תאוריית ההיקשרות מתייחסת לנטייה ליצור קשרים רגשיים אינטימיים עם אנשים מסוימים כרכיב בסיסי של הטבע האנושי, הנוכח בצורתו הראשונית אצל היילוד ונמשך דרך החיים הבוגרים עד הזקנה. בתקופת הינקות והילדות הקשרים הם עם ההורים (או תחליפי הורים) הדואגים להגנה, להרגעה ולתמיכה."(בולבי, בסיס בטוח עמ' 122) קשרים אינטימיים אלה מלווים אותנו כל חיינו ותחילתם הוא בין האם לתינוק והם מאפשרים ביטויי רגש וההתנהגויות הנלוות אליו.

"שלושה דפוסי ההקשרות העיקריים תוארו ע"י אינסוורת' ועמיתיה ב1971 וזוהו מאז במהימנות בד בבד עם התנאים המשפחתיים המסייעים להתפתחותם."(בולבי, בסיס בטוח עמ' 124)

שלושת הקבוצות של אינסוורת'- סוגי היקשרות

היקשרות בטוחה– התינוק בוטח בכך שהוריו יהיו נגישים, נענים ומסייעים כשיתקל במצבים מפחידים. מתוך הרגשת ביטחון, יוכל לחקור את העולם. אם (שבדרך כלל) שתהיה נגישה, רגישה לאותות התינוק ותענה עליהם באהבה לצורך של הגנה והרגעה.

בהמשך חייהם צפויים תינוקות אלה להיות לאנשים חזקים, בטוחים בעצמם וחווים את העולם כמקום בטוח וטוב.

היקשרות חרדה מתנגדת– התינוק לא בטוח אם ההורה יהיה נגיש, נענה או מסייע בעת הצורך. חוסר הודאות עלול לעורר חרדת נטישה. הילד יהיה חרד בנוגע לחקר העולם. דפוס זה מתפתח כאשר האם לא זמינה באופן יציב ותגובותיה לתינוק אינן אחידות.

בהמשך חייהם צפויים תינוקות אלה להיות חלוקים ומבולבלים בהתנהלותם בחייהם הבוגרים, עלולים להתקשות ביציבות בתחומים שונים כמו מערכות יחסים וקריירה.

היקשרות חרדה נמנעת– התינוק מצפה לדחייה במצבים של מצוקה וחוסר ביטחון. מנסה לחיות ללא אהבה ותמיכה מאחרים, מתאמץ לספק עצמו מבחינה רגשית. דפוס זה הוא תוצאה של דחייה מתמדת של ילד על ידי אמו כאשר הוא פונה אליה לצורך הגנה והרגעה.

תינוקות אלו שיגדלו יחוו את העולם כמקום מסוכן, לא יציב. יהיו בעלי ביטחון עצמי נמוך וקושי לנהל חיים מצליחים ומאושרים.

בנוסף לאלו יש מקרים בהן תגובות הילדים היו שונות משלושת הדפוסים. מחקרים שנעשו בעניין תגובות אלו מראים שילדים שהגיבו בצורות יוצאות דופן חוו חוויות קשות מהוריהם, או שאמם שרויה במצב נפשי קשה. ממצאים אלה מאשרים בבירור את ההשפעה שיש לאופן הטיפול ההורי על דפוס ההיקשרות. (בולבי 1988)

מחקרים מראים שדפוס היקשרות שמתפתח נוטה להישמר. "סיבה אחת לכך היא שהאופן שההורה מתייחס לילד, לטוב ולרע, נוטה להימשך ללא שינוי. סיבה נוספת היא שכל דפוס נוטה להנציח את עצמו." (בולבי,בסיס בטוח עמ' 126)

על כן, גישת נוכחות מכוונת רואה את ההורים כחלק מהותי ובלתי נפרד מהתהליך ואף כמקדם טיפול משמעותי.

נקודה חשובה שמעלה בולבי היא יכולת השינוי של דפוס ההיקשרות. הוא אומר שיש ראיות לכך שבשנתיים-שלוש הראשונות של החיים, דפוס ההיקשרות יכול להשתנות בהתאם לשינוי התנהגות ההורה. כאשר הילד גדל הדפוס הופך להיות חלק ממנו והוא כופה אותו על קשרים חדשים.(בולבי 1988).

בנוכחות מכוונת חלק מרכזי בטיפול הוא בניית הקשר עם המטופל ושימת דגש על דפוסי הקשר שלו ובניית מודל קשר נוסף ובטוח.

בולבי כותב שתיאורית ההיקשרות היא תיאוריה של הפנמה. בשנים הראשונות לחייו בונה הילד כמה מודלים של עבודה. מודל של האם- אופן התקשורת ביניהם וההתנהגות שלה כלפיו ומודל דומה של האב- עפ' אותן התנסויות. הוא בונה גם מודלים של עצמו המשלימים את האינטראקציה עם כל אחד מהם(בולבי 1988). קיימת הנחה שמודלים אלו הופכים למבנים קוגניטיביים בעלי השפעה רבה. המבנים הללו מבוססים על חוויות היומיום שחווה הילד עם הוריו. (Main, Kaplan & Cassidy, 1985).

לאחר מכן בונה הילד מודל 'עצמי' שמשקף את דימוי הוריו בקשר אליו.

"מודלים אלה שולטים אז בהרגשתו כלפי כל אחד מההורים וכלפי עצמו באופן שהוא מצפה שכל אחד מהוריו יתייחס אליו ובאופן שהוא מתכנן את התנהגותו כלפיהם. הם שולטים גם בפחדים ובמשאלות שמבטאים חלומותיו בהקיץ."(בולבי 'בסיס בטוח' עמ' 129) המשמעות היא שכאשר הקשר הראשוני הזה עם ההורים עמוק וחזק, הוא מתקבע עם הזמן והופך  לדפוס בלתי מודע. בהיקשרות בטוחה כשהילד גדל והוריו מתייחסים אליו שונה מבילדותו, המודלים מתעדכנים בהדרגתיות ונשארים הדמיות טובות לעצמו ולאינטראקציה עם הוריו. לעומת זאת, בהיקשרות חרדה, תיאום זה של מודלים לא מתרחש ומתעוררת הרחקה הגנתית בגלל התנסויות עבר ומידע סותרים.(בולבי 1988).

כדי שיתרחש קשר בין שני אנשים, כל אחד מהם צריך להיות מודע לנקודת מבטו של האחר, למטרותיו, לתחושותיו ולכוונותיו ומתנהל משא ומתן 'עצמי' מול הזולת לתיאום מטרות. כדי שיקרה תהליך זה, לכל אחד מהם חייבת להיות יכולת של הדדיות חברתית שמתגבשת להיות מודל של 'עצמי' ושל האחר. רמת הגמישות ויכולת התיאום בין שניהם תלויה במידה רבה בסוג ההיקשרות. בהיקשרות בטוחה תתאפשר יותר גמישות, אמון וביטחון.(בולבי 1988).

לקשרים הרגשיים תפקיד מהותי ומרכזי בחיינו. בתאוריה האתולוגית אף מדובר על נטייה ליצור קשרים כאלה עם אנשים מסוימים כבסיס של הטבע האנושי מרגע היוולדנו עד סוף חיינו. בינקות ובילדות  קשרים אלו(בדר"כ עם ההורים) מספקים לנו הגנה, הרגעה ועזרה, בגיל בגרות קשרים אלה ממשיכים להתקיים, אך נוספים קשרים חדשים התופסים מקום וגם להם תפקיד הישרדותי חשוב של הגנה. היכולת ליצור קשרים עם אנשים ממקום המחפש תמיכה אך גם ממקום הנותן תמיכה, נחשב למאפיין בסיסי של תפקוד אישיותי אפקטיבי ובריאות נפשית.(בולבי 1988).

מערכת ההיקשרות בנויה בצורה שהאדם יוכל לשרוד בסביבה בה התפתח. בני אנוש זקוקים לחום, מענה מהיר ויעיל בעת סכנה וכמובן סיפוק צרכים פיזיולוגיים הכרחיים לחיים בגיל תינוקות, לכן התינוק יחפש את הדמות הראשונה שיוכל להיעזר בה לצרכים אלו. בהעדר דמות כזאת זמינה ויציבה נתון הילד למצוקה גדולה ואף לטראומה.

בעקבות תצפיות הסיקו בולבי ועמיתיו כי בשנת החיים השנייה, הילד רוכש ידע ניכר על עולמו המיידי, ובשנים לאחר מכן המידע מתארגן כמודלים פנימיים כולל המודלים של ה'עצמי' ושל אמו. כמו שהזכרתי קודם, המודלים מושפעים מיחס האם לבנה בתחילת חייו. מסקנה זו חשובה ומשמעותית אך גם שנויה במחלוקת ולא מתקבלת בחוגים מסוימים. עם זאת, בעקבות מחקרים פרוספקטיביים שעסקו בהתפתחות חברתית-רגשית נמצאו הוכחות כבדות משקל למסקנותיו של בולבי ועמיתיו. אינסוורת' (1985) פיתחה לראשונה את המסורת המחקרית הנ"ל בשנות השישים של המאה העשרים ומאז קודמה והורחבה ע"י חוקרים נוספים.

כל עוד התנאים המשפחתיים חיוביים, הורות תומכת ונוכחת, ההתפתחות תמשיך בריאה ועמידה, אך אם יהפכו התנאים לשליליים במידה מספיקה (אינדיבידואלית) הנתיב עלול לסטות במידה כזאת או אחרת לכיוון של התפתחות שברירית יותר. לעומת זאת, תינוק שנולד לתנאים שליליים כיוון ההתפתחות הראשוני ינותב למקום אחר. אך גם כאן, אם יתקיים שינוי קיצוני לטובה- הסטייה נתונה לצמצום.(בולבי 1988). "השערתי היא שהנתיב שכל אדם הולך בו בהתפתחותו והמידה שהוא נעשה עמיד לאירועי חיים מלחיצים נקבעים במידה רבה מאוד על ידי דפוס ההקשרות שהוא מפתח בשנים הראשונות לחייו."(בולבי, בסיס בטוח עמ' 161-162)

ציטוט אחרון זה שבחרתי בעצם מסכם את מאמר זה. דפוס ההיקשרות נוצר בשנים הראשונות לחיינו דרך הקשר המשמעותי לנו ביותר- אם או דמות מטפלת עיקרית אחרת. בהתפתחות הדפוס הזה אנו מייצרים מודלים פנימיים של עבודה המשפיעים על הקשרים השונים שנפתח במהלך חיינו. הדפוסים מתקבעים ומוטמעים בהתנהגותנו ככל שאנו מתבגרים. אם מתפתח דפוס היקשרות שאינו בטוח, ניתן לזהות זאת בגיל צעיר מספיק כדי לשנותו ע"י שינוי ההתנהגות ההורית. הדרך שבה חוותה האם את ילדותה תשפיע מאוד על הדרך שתגדל את ילדיה. מעגל זה עלול להיות מעגל קסמים של אושר וביטחון, אך גם עלול להיות מעגל של כאב, קושי, תחושת כישלון ואף אלימות. לכן אין האשמה של האם כאשר נאמר שהיא משמעותית כל כך בפיתוח סוג ההיקשרות.

העברה בין דורית- הדפוסים המועברים לרוב לא קיימים במודע ומקורם טמון עמוק בנפש ההורה, לכן הגישה אליהם היא עדינה, אמפטית והכרחית. רק במקרים נדירים עלולים להשתנות הדפוסים באופן ספונטאני ולא מודע.

הסקירה של הספר 'בסיס בטוח' על תיאורית ההיקשרות של ג'ון בולבי מביאה באופן ברור ומחקרי את קיומם של דפוסי היקשרות, השפעתם על חיינו הצעירים והבוגרים ועל היכולת לשנות אותם.

בנוכחות מכוונת אחת המטרות היא לחזק את הנוכחות ההורית בחייו של הילד, לחבר את ההורה למודעות על דפוסי ההיקשרות שלו והשפעתם על הורותו ועל ילדיו וליצור מודל נוסף של קשר בעל דפוסי היקשרות בטוחה, אשר יילך עם המטופל לאורך חייו.